קטעים נבחרים מחוברות גג

רגעי המים של המשורר ושירתו

רגעי המים, יוסי אלפי, ספרא 2018

מאת רחלי אברהם איתן

התמודדותו של יוסי אלפי המשורר עם "השורשים החרוכים" לא תמה. הדים להם שומעים בשירים המאכלסים את ספרו החדש "רגעי המים", אם כי נושא זה אינו מרכזי כבספריו הקודמים. את נימת הבדיחוּת של שירתו  המוקדמת, ששפעה הומור ואירוניה גם יחד, כמו למשל "איך עושים עירקי" – שם ספרו הראשון, את מקומה ממלאת נימה אלגית-אירונית: "אֵיךְ עָלוּ תְּפִלּוֹתַי / כְּשֶׁבָּרַחְתִּי מִדָּתֵי יַלְדוּתִי / וּמָצָאתִי בְּעַצְמִי / אֶת אֱלֹהַי..." (חלונות אור, עמ' 10), השירים מצביעים על "הָאֵינְאֲנִי וְעוֹלָמִי / הָאֵינְפָּנִי וְקִיּוּמִי / הָאֵינְאוֹנִי וְסִיּוּמִי" (עמ' 13).

בספרי "כאב השורשים הכפולים" דנתי בשירת משוררים ובסיפורי סופרים המשקפים את כפילות השורשים, התרבויות, כפילות הזהויות וכל ההשלכות שיש לכך על אישיותם ועל יצירתם הספרותית. בין היתר, דנתי בשיריו של יוסי אלפי, שהופיעו באנתולוגיה מאה שנים – מאה משוררים (2001). עד למחקרי זה התוודעתי ליוסי אלפי מהמדיה בלבד כמספר סיפורים וּכְשחקן. קראתי את כל ספריו של יוסי, ונכונה לי הפתעה. נכבשתי בפשטות הביטוי של יוסי, שמזכירה את נתן זך. מאז אני עוקבת בעניין רב אחר התפתחות שירתו. נכונו לי "רגעי מים" במישורים רגשיים ואינטלקטואליים.

העיסוק במפגש התרבויות ממשיך לתפוס מקום חשוב בשיריו דרך הנופים הגלובאליים בהם הוא תר: "בָּאתִי אֶל הַנּוֹף מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה / וְהֵבֵאתִי אִתִּי אֶת נוֹפִי שֶׁלִּי / הַצָּהֹב הַמִּדְבָּרִי / לֹא נִסְפַּג בִּכְחֹל הַמִּפְרָץ..." ("באתי אל הנוף", עמ' 12).

תחושת הפער בין התרבויות באה לידי ביטוי בין אם במעגלים המשפחתיים ובין אם במעגלים הרחבים יותר: חברה ותרבות, אליהם הוא יוצק את תרבותו שלו. הכאב ממשיך להדהד על אף שחלף זמן מאז "נזרק" המשורר אל התרבות האחרת מנופי ילדותו ומנופי מולדתו: "בָּאתִי אֶל הַכָּחֹל הַבֵּינְלְאֻמִּי / נִזְרַקְתִּי / יָשָׁר מֵרֶחֶם אִמִּי // וְאִמִּי שֶׁלֹּא יָדְעָה קְרֹא / לֹא קָרְאָה לִי סִפּוּרִים לִפְנֵי הַשֵּׁנָה".

החסך ממשיך לתת ביטוי בנפשו ובשיריו האותנטיים המשקפים נאמנה הלכי נפש והגיגים. טביעות אצבע של אמו ממשיכות ללוות אותו גם בספר שירים זה. הנימה האירונית, ההומוריסטית, לעתים סרקסטית, נלווית אל השירים ביתר שאת: "לֹא מַפְסִיק לְתַעֵד אֶת עַצְמִי / כְּאִלּוּ הָיִיתִי הַהִיסְטוֹרְיָה" (עמ' 13).

נופי הארץ הפכו חלק אינטגרלי בישותו וכבשו להם מקום חשוב, אך נוקב וכואב. נופים גלובאליים מקבלים ביטוי בספר שירים זה באופן נרחב, אך החיבור האמיץ הוא לנופים הארצישראליים, נופי "ארצי מכורתי": "וְשׁוּב הַקֶּשֶׁר הַזֶּה אֶל אַרְצִי מְכוֹרָתִי / אֶרֶץ בְּלִי רַחֲמִים / אוֹתָהּ אֶרֶץ דְּוַי / מוֹשֶׁכֶת אוֹתִי אֵלֶיהָ / מִתּוֹךְ הַכָּחֹל חָזְרָה אֶל הַצָּהֹב / הַמּוֹחֵק הַכֹּל..." ("הקשר הזה אל ארצי", עמ' 16).

לא ברור אם הצהוב מתאר רק נופים גיאוגרפיים בשל הבצורת, או מתייחס לנופי אדם בלבוש הפואטי של "צהוב המדבר" והבצורת הפנימית. התחושה שהמשורר מתכוון גם ליחסי אדם לאדם מקבלת חיזוק בשיר "החושים ערים" (עמ' 88): "...וְאַתָּה שׁוֹאֵל לָמָּה / הַפָּשׁוּט וְהַיָּפֶה / לֹא בָּא אֵלֶיךָ / בְּאַרְצְךָ / מוֹלַדְתְּךָ / אַשְׁרֵי יוֹשְׁבַי בֵּיתֶךָ / הֵם יְהַלְּלוּ / וְיִצְחֲקוּ עָלֶיךָ".

בשיר "זוכרים במוצב גלדיולה" האנלוגיה בין נופי טבע ואדם ברורה יותר, מתוך הפרסוניפיקציות המשליכות הלכי נפש על הנוף: "וְהָרוּחַ הִמְשִׁיכָה לִזְעֹף בְּהַר דֹּב / וְהַיָּמִים לִרְדֹּף / וְחָבֵר קָרָא שִׁבְעָה שֵׁמוֹת / שִׁבְעָה שֶׁנָּפְלוּ בִּפְרִיצָה אֶל הַנּוֹף / וְשָׁמְעוּ הַפְּרָחִים... בְּאֶצְבַּע הַגָּלִיל הַמְּכֻתֶּרֶת / אֶצְבַּע הַמַּצְבִּיעָה עַל הֲרֵי הַשּׁוּף / וְאַתָּה מַבִּיט בָּהּ כּוֹאֵב..." (עמ' 20-21).

השפעת השעון הביולוגי והחיצוני מסבירה את הנימה האלגית המלווה את התיאורים והמודעות לסופיותו של האדם במעגלי הזמן האינסופיים המחזוריים. עניין מהותי זה מובלט בחלוקה לשערים: "שעון קיץ", "שעון סתיו", "שעון אביב", "שעון חורף" ו"קיץ נוסף".

ייתכן ויד העורך בחלוקה זו לשערים, שהבחין בעין חדה במהותם של השירים. כך או כך מוטיב הזמן וסופיות האדם נכרת גם בתיאורי הנופים, בפרט הארץ ישראליים בשל המלחמות הקוטפות את הנערים בשיא פריחתם ונופי הארץ השכנה מצפון השרויה במלחמה נוראה.

נופי הארץ מופיעים תחת שני השערים הפחות אופטימיים בספר: "שעון קיץ" (להט הקיץ האנלוגי ללהט החרב המאכלת מצפון) "שעון סתיו" ו"שעון חורף". השיר "רמת הגולן 2013" מתאר את הצפון ממנו נפתחת הרעה: "שֶׁבִּשְׁבוּת הָרוּחַ / מִסְתּוֹבְבוֹת בַּמַּעְגָּלִים / בֵּין גַּן עֵדֶן לִגֵּיהִנֹּם // גַּבָּן אֶל הָרוּחַ הָרָעָה / הֲבָאָה מִמִּלְחָמוֹת שָׁכַן / הַמִּתְבּוֹסֵס בְּשִׁלְטוֹנוֹ / זֶה בִּגְרוֹנוֹ שֶׁל זֶה..." (עמ' 14). יוצאים מכלל זה השירים המתארים מעגלים משפחתיים, כגון השיר שהוקדש לבנו אלפי שנולד בסתו, לכן על אף האופטימיות והשמחה הזורמת בשיר זה הוא מופיע תחת השער: "שעון סתיו".

תחת "שעון אביב" מופיעים תיאורי הנופים הגלובאליים האופטימיים ברובם בנימתם ובתמונותיהם המתועדות בעדשת התודעה של המשורר: שירי פורטוגל, שירי ארה"ב, שירי פולין, שירי יפאן, שירי תאילנד.

באופון טבעי שירים המתעדים נופים הכרוכים בהיסטוריה של עם ישראל, הנימה האלגית ניכרת בהם. כך שירי פורטוגאל: בָּרְחוֹב הַצַּר / מוּל בֵּית הַכְּנֶסֶת / בָּרֹבַע הַיְּהוּדִי הָעַתִּיק / בְּתוֹמָאר / הִתְמוֹטֵט בַּיִת בֶּן מֵאוֹת... אִישׁ לֹא הִתְרַגֵּשׁ מֵהַהִתְמוֹטְטוּת... / בִּפְנִים הִתְמוֹטֵט הַבַּיִת / בְּרַעַשׁ גָּדוֹל / כְּדֵי לְהָבִין / אֶת הַצֹּאן הַמּוּבָל לַטֶּבַח..." ("תומאר", עמ' 28-29). אותה נימה אלגית מלווה את השיר "גווארדה": "בָּרֹבַע הַיְּהוּדִי בִּגְוָארְדָה פּוֹרְטוּגַל / מִדּוֹר לְדוֹר מִתְגַּלְגֵּל הַגַּלְגַּל / רִיקָרְדוֹ לֹא בָּחַר בְּאָבִיו / גַּם לֹא בְּסָבוֹ / אֲבָל עֲבָרוֹ קָרָא לֹא לָבוֹא / וִירֻשָּׁה הֶעֱמִיד לוֹ / עַל יַד בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁנָּפַל אַפַּיִם / וְלֹא נִמְצָא לוֹ מַרְפֵּא וְלֹא תְּרוּפָה / וְהַגַּג הִתְמוֹטֵט / וְהַדֶּלֶת עֲרוּפָה..." (עמ' 30-31).

נופי התרבות המורשתית מחלחלים בשירי הנוף הגלובאליים. כך למשל, בשיר "מיאמי" שלכאורה מתארת בחיוב את מיזוג נופי אדם ונופי תרבות: "כֻּלָּם מִתְעַרְבְּבִים עִם כֻּלָּם / וְכֻלָּם שׁוֹאֲפִים לֶעָתִיד מוּל הַיָּם..." בלב המשורר מתעוררות תהיות: "לָמָּה אֲנִי כָּאן וּמִנַּיִן בָּאתִי / ... / וְאֵין אֲחִיזָה בִּכְלוּם / כִּי הֶעָבָר הוּא בִּצּוֹת / וְאֵין אֲבָנִים" (עמ' 33).

השירים רובם ככולם מסתיימים בלא חתימה, בלא סימן ניקוד, כמו להמחיש את תחושת פיזור הנפש והנימה האלגית הנובעת מהמודעות לקיום האנושי וסופיות האדם, להיסטוריה ההישרדותית של העם היהודי ולהיסטוריה המשפחתית של המשורר הנכרכת בהיסטוריה הכללית, במהות הקיומית של האני האינדיבידואל בתוך הקיום הקולקטיבי.

שירי פולין מחריפים את הנימה האלגית-האירונית לנימה סארקסטית הנובעת מכאב זכרות השואה בתודעת המשורר בניגוד לשכחה הצורבת של העם הפולני. המזוודה הריקה ממחישה את תחושת הריקות של האני הניצב על רציף רכבת מרוחק באמצע היער לצד פסי רכבת חלודים ששכחו את העבר... הניגוד בין מראהו של האיש בחליפה הלבנה ונעלי הלקה המבריקות ובין שכחת העבר צורבת בלב המשורר החותם את שירו בְּ"וְכֶתֶם הַדָּם עַל הַגַּב" (עמ' 34).

הצריבה מתעצמת במבע הפואטי של השיר "למי שאין עתיד"": "צוֹעֵד בִּרְחוֹבוֹת הַסִּיּוּט / וְעֵינָיו מַבִּיטוֹת אֶל הַכְּלוּם / הַצָּבוּעַ בְּצִבְעֵי מַקְדוֹנַלְד / וּמְעַטֵּר בְּעִטּוּרֵי גְּרָאנְד הוֹטֵל / וְאוֹתִיּוֹת שֶׁל שִׁיר בְּיִידִישׁ / מְרוּחוֹת לוֹ עַל פְּרוּסַת / אֲרוּחַת הַבֹּקֶר / גַּם אִם הִיא מְשֻׁמֶּנֶת / בַּחֲזִיר מַלְכוּתִי / מְצֻפֶּה זָהָב גָּנוּב" (עמ' 35)

הנימה האירונית-האלגית, מתחלפת בשיר זה בנימה סרקסטית הנובעת מכאב שכחת העבר של העם הפולני. ה"זהב הגנוב" מרמז לרכוש שנגנב ממליוני היהודים שנשלחו למחנות המוות.

השיר "ככר אבנים מרוצפות" אף הוא מתאר "אֶת הַסִּיּוּט הַיְּהוּדִי / הַנִּשְׁפָּךְ לָאָזְנַיִם עֲרֵלוֹת / דֶּרֶךְ הַסֶּדֶק שֶׁבַּקִּיר". נופי פולין לעולם לא יוכלו להיות נופים יפים גרידא בלב יהודי המבקר בה. זכרון העבר תמיד ילווה אותו ויצרוב את נשמתו.

שיר יפן לכאורה אופטימיים יותר, אך יש בהם תחושה של רדידות בעיני המשורר המתבונן מן הצד: "וְגֹבַהּ הַחַיִּים / כְּגֹבַהּ הַשָּׁטִיחַ" ("היפאניות צעירות לנצח", עמ' 39). השירים המתארים את טוקיו מתמקדים בזרימת החיים ממבט חיצוני של איש שבא מתרבות המערב (עמ' 40 – 43), המתרשם מהסדר ומהניקיון המופתיים האפייניים ליפנים, ומשוה בין התרבויות: "אֲנִי בָּא מִן הַמַּעֲרָב / בּוֹ לִכְלוּךְ, אַשְׁפָּה וְזֻהֲמָה / חֵלֶק מִתַּרְבּוּת שֶׁהִתְבַּסְּמָה / בַּחֻקִּים שֶׁאִישׁ לֹא מְכַבֵּד..." (עמ' 43).

אולם המשורר אינו חוסך את שבטו גם מהיפנים המכלים את הדגה בים ובנימה אירונית סארקסטית הוא קורא לשירו "מנקים את הים". זה הצד האפל של הניקיון היפני בבחינת אליה וקוץ בה: "ובמסעדות אתה נפגש / עם שוכני המים / מאצות / עד פרות הים / ושבלולים / וצלופחים / וכל בני דג / נפגשים אצלך בצלחת" (איני יכולה שלא להיזכר בתחושת שאט הנפש של בני כשהיה בן ארבע בערב חג ראש השנה שצרח: "אני לא רוצה לאכול דברים שמסתכלים עליי מן הצלחת"). ודומה שהמשורר חש אותה תחושת שאט נפש בראותו את כל מיני הדגה במסעדות.

אין נפשו של המשורר נשבית ביפי התרבויות

הזרות: "הָעוֹלָם מָלֵא אֱמוּנוֹת / וּמָלֵא שְׁטֻיּוֹת..."

("מזרקת המשאלות רומא", עמ' 52).

המשורר הנמלא תהיות מול הנופים הזרים, 

בוחר לשוב אל הארץ בה הוא רואה את ביתו על

אף המלחמה המרחפת שאינה מותירה זמן

לתהיות ("ערב יורד על מפרץ יווני", עמ' 53).

גם בתאילנד אין הדובר מוצא מנוח לנפשו:

"וְאֵין מְנוּחָה / לֹא מִשָּׁם, לֹא מִכָּאן / וְאֵין תְּשׁוּבָה

לְיִסּוּרָיו / שֶׁל אָדָם"" (עמ' 56).

החיפוש התמידי מקבל מבע פואטי יפהפה

בשיר שעל שמו שם הספר: "לרשם את רגעי

המים" (עמ' 60): "לִרְשֹׁם אֶת רִגְעֵי הַמַּיִם /

הַנּוֹגְעִים בַּמַּעֲבָרִים הַצָּרִים / שֶׁל הַנֶּפֶשׁ

הַמְּחַפֶּשֶׂת / לְהַדְפִּיס מֵחָדָשׁ אֶת הָאוֹר /

הַפּוֹרֵעַ / אֶת קְבוּצוֹת הַגִּידִים / שֶׁל הַחֵשֶׁק."

אסופת השירים ששובצה במחזור השירים

"שעון חורף" נוגעת ביחסים שבינו לבינה. גם

 כאן הנימה האלגית ניכרת: "אֲנִי חַי בֵּין

עִפְעוּף / לְעִפְעוּף // מְרַצֵּד בֵּין חַיִּים לְמָוֶת

// ... // כְּמוֹ שׁוֹמֵר מָסָךְ הַמְּחַכֶּה לְהַפְעָלָה"

(עמ' 61).

תיאורי נופים פולשים אל נופי המבע הפואטי לביטוי היחסים בינו לבינה: "הַנּוֹף שֶׁאִתָּךְ אֵינוֹ הַנּוֹף שֶׁבִּלְעָדַיִךְ / כִּי בִּלְעָדַיִךְ אֵין נוֹף / וְאֵין חוֹף / שֶׁאֵלָיו אוּכַל לִזְרֹם" (עמ' 65).

מכל הנופים המתוארים בספר סוגר המשורר מעגל עם נופי ילדותו, כמי ששב הביתה עייף מן המסע, שב אל הדמות שיותר מכל טבעה בו חותם ונסכה בו בטחון - אמו.  המשורר מרשה לעצמו להיות שוב ילד: "אִמָּא, כּוֹאֵב לִי הָרֹאשׁ אִמָּא  / קוּמִי קִשְׁרִי לִי אֶת הַמֵּצַח, אִמָּא / כִּי קֶשֶׁר הַזָּרִים לֹא עוֹזֵר לִי מְאוּמָה אִמָּא / דִּיל אִל לוּל / דִּיל אִל לוּל יֶלֶד, דִּיל אִל לוּל". השימוש בשפה העיראקית, שפת ילדותו, מוסיפה לאותנטיות של השיבה הביתה, של החיפוש אחר החום האמהי והבטחון של ימי הילדות שלא ישובו. שהרי בשיר הקצרצר הסמוך הוא מביע את תחושת הייאוש בחיים המציאותיים של חייו באופן ברור: מְחַפֵּשׂ אֶת פֵּרוּרַי הֶעָבָר / וְלֹא רוֹאָה אֶת פְּרוּסוֹת הֶעָתִיד" (עמ' 67) – המצב הרצוי: השיבה אל גן העדן האבוד מול המציאות הטופחת על פניו במלוא אמיתותה.

הסופיות של החיים (ואולי של ימי הנעורים והזוגיות בראשית הדרך) מקבלת ביטוי בשיר ההייקו: "חיים על מזוודה": "אָנוּ חַיִּים עַל מִזְוָדָה / עִם תַּחְתִּית כְּפוּלָה / רוֹכְסָנִים בְּלוּיִים מִשִּׁמּוּשׁ חוֹזֵר" (עמ'77). 

הספר פותח במחזור שירי "שעון קיץ" וחותם ב"קיץ נוסף" כמו להמחיש את מחזוריות הזמן הנצחי מול מקטע חיי האדם וסופיותו, אך יחד עם זאת נימתו אופטימית שכן שירים אלו ממוקדים בשמחה של דור ההמשך: הילדים והנכדים והאהבה לסו.

רגעי המים.jpg

9 זונות וכלב

מאת אייל לוי לוין

כשסמאל נולד בעיירה קטנה ליד סיבליה, הכומר הטביל אותו כשמסביבו עמדו תשע זונות וכלב. אימא שלו מריה ירקה על הרצפה וקראה לו סמאל, שזה שטן, על שם הגבר שהשאיר אותה פצועה עם בטן מלאה בזרע שלו ונעלם לתמיד. ההורים של מריה קראו לה ככה על שם מריה הקדושה, והחברות הזונות שלה מהעבודה כי לא הורידה אף פעם את הצלב השחור שנשאה על צווארה, גם לא כשהזדיינה, למרות שהיה פוצע את בשרה.

סמאל היה ילד שחום, יפה ומאושר, והבית שגדל בו היה מלא בקולות של נשים צווחניות ומבושמות, ואפוף בריחות של נרות וקטורת שגרמו להרגיש חם אפילו בחורף. סמאל אף פעם לא הבין למה בכל לילה היו גברים נכנסים ויוצאים מחויכים והרגיש בר מזל שהוא נשאר כאן לתמיד. לפעמים קולות הערגה והאנחות של המתעלסים הקשו עליו לישון אבל כך גם הרגיש שהוא לא לבד, אלא עטוף ומוקף אהבה למרות שבחוץ שררה מלחמת אזרחים בין הרפובליקנים ללאומניים.

חוה היתה החברה הכי טובה של מריה, וכשמריה הייתה עסוקה בלענג את אחד הגברים, הייתה חוה נכנסת, מכסה את סמאל, מנגבת את הזיעה הקרה שכיסתה את מצחו ושרה לו בשקט עד שהיה נרדם, אחר כך הייתה מנשקת לו את הראש, ויוצאת בשקט מהחדר. חוה היתה בשביל סמאל גם סוג של אימא שנייה. כשגדל והפך לנער הביאה לו מהכפר הסמוך נערה שתעשה איתו אהבה. קראו לה אינגריד, וסמאל לא שכח אותה מעולם כי לקחה איתה את בתוליו כשחשפה את כל גופה העירום לפניו, מפושקת ומסמיקה, אבל לא כמו ביום שנולדה, על צווארה הייתה שרשרת זהב עם שמה ופרחים ורודים מהנהר בשיערה, וכך אספה את פורקנו אליה כשהוא גונח ונושך את סנטרה כי לא ידע אשה מעולם.

בכל לילה היה יוצא לים, מתקן בשביל הדייגים המנוסים את הרשתות שנפרמו יום קודם מהדגים הגדולים, בימים עבד בשוק של הדייגים, ובערב היה חוזר עם השלל שנשאר ממה שמכרו בשוק ומבשל לכל הנשים דגים במנגו וירקות ופאייה מלאה בסודות של הים בצילי סומק וזעפרן, שהיו הנשים מקבלות מהמאהבים העשירים שלהן כשהיו חוזרים מהמסעות. אחר כך היה מוזג להן שוב ושוב יין אדום סמיך ששמרו בחביות עץ אלון במרתף של הבית ושר להן שירי אהבה בחושך.

כשסמאל היה בן 17 מריה החזירה את נשמתה לישו, ואפילו שהייתה קדושה, קברו אותה בחלק האחורי של בית הקברות בסיביליה, כי את הזונות לא קברו מלפנים. אחרי שנפרד ממנה עזב לתמיד למרות שהיה לו קשה להיפרד מחוה, ונסע למדריד לחפש עתיד. בעיר ההומה בלילות לפני שהיה נרדם היה נזכר בנשים רוקדות מול האש שהיו מדליקות במבנה האבן שגרו בו, מזיזות את אגנן בחשק, מתפתלות לרחש הגיטרות והגיצים, ואחר כך נזכר בחיוכה של חוה שאהבה אותו כמו אם אפילו שלא הייתה חייבת, וחש געגוע לקזבלנקה. כך נקרא הבית שגדל בו. בית הזונות של מריה.

אי הצדק החברתי בעיניו של ילד תמים

או: למה הושפעתי מהקלברי פין?

 מתוך הפרויקט "הספר שהכי השפיע על חיי"

שהופיע בחוברת גג 46

מאת שמואל טרטנר

בין המתנות שקיבלתי בטקס בר-המצווה שלי היה גם ספרו הפופולרי של מרק טוויין הרפתקאותיו של הקלברי פין. ככל שזכור לי, המהדורה המתורגמת הייתה משנות העשרים של המאה הקודמת והוא יצא בהוצאת "אמנות" בפרנקפורט על נהר מיין שאותה הקימה וניהלה המו"לית שושנה פרסיץ.  אמנם השפה הייתה מיושנת וניכּר היה שהספר לא תורגם מהמקור (מדובר בו על מלך צרפת "לודוויג השישה עשר", כך שלא קשה לנחש מאיזו שפה הוא תורגם), אך תכניו של ספר זה והערכים הבוקעים ממנו שָׁבו את לִבּי. קראתיו פעמים רבות, ודומני שגם הושפעתי ממנו לא במעט.

המסַפר, הקלברי פין, הוא נער-פרא שחי בשולי החברה. הוא מתייתם מאִמו ואביו השיכור, הבּוּר והאלים, מתמלא בכעס על שבנו נמסר לאימוץ לשם חינוכו והכנסתו לחברת בני התרבות. וכל כך למה? חינוכו של הבן עלול היה להביא לכך שהבן ישבור את המסורת המשפחתית של אנאלפביתיות מושרשת. כדי "להחזירו למוטב" האב חוטף את בנו וכולא אותו בבקתה מבודדת. הבן בורח ושט על רפסודה בנהר המיסיסיפי בחברת ג'ים השחור, עבד נמלט, שהיה בבעלותה של מיס ווטסון, אחותה של אִמו המאמצת של הקלברי פין. ג'ים בורח לאחר שנודע לו שמיס ווטסון מתכוונת למכור אותו לבעלים אחרים שיעבידו אותו בשדות בתנאים קשים ואף לנתקו מאשתו ומילדיו. לאחר הרפתקאות רבות שבחלקן נוטל חלק ידידו של הקלברי, תום סוייר,  ג'ים זוכה בחֵרותו ואילו הקלברי ניצב בפני הכרעה גורלית: האם להפוך חלק מן החברה הדרומית התומכת בעבדות או לעבור לשטחים החדשים במערב.

העלילה המתוארת דרך עיניו של נער מתבגר מתאימה לתפיסה הרומנטית האָפייניות ליצירות רבות מן המאה ה-19, שהחלו להתעניין בעולמם של הילדים ובני הנעורים. יצירות אלה מסרו את הדברים דרך תודעתו של הילד או שהעמידו אותו במרכז, כביצירותיו של צ'רלס דיקנס  דיוויד קופרפילד, תקוות גדולות או אוליבר טוויסט. גם הלב, ספרו של הסופר האיטלקי אדמונדו ד'אמיצ'יס, שייך לגל זה שאפיין את התקופה הרומנטית. אצלנו בא הדבר לידי ביטוי ביצירות כמו התועה בדרכי החיים של פרץ סמולנסקין,  בעמק הבכא ובימים ההם של מנדלי מוכר ספרים, נפש רצוצה של ש' בן-ציון, "ספיח" של  ח"נ ביאליק ועוד.

מבחינה ז'נרית ניתן, בעיקרו של דבר, לשייך את הספר לשתי קטגוריות עיקריות: האחת – של סיפור-מסע (travelogue), שהאבטיפוס הקלסי שלו הוא כמובן ה"אודיסיאה". גם אצל מרק טוויין, כמו אצל הומרוס, מדובר במסע של שַׁיִט, אלא שכאן אין מדובר בשיט בים, אלא על גבי נהר המיסיסיפי, ושלא כמו באפוס ההומרי, כאן נאלץ הגיבור להתמודד לא עם מפלצות כמו הקיקלופ או סקילה וכאריבדיס אלא עם נוכלים-נבלים מתחזים כמו "הדוכס" ו"הדופין".

אולם נדמה לי שהקטגוריה החשובה ביותר, שהיא לדעתי סוד קסמו של הספר, היא דווקא הקטגוריה השנייה – זו של רומן ההתבגרות או רומן החניכה (Bildungsroman), שהפרוטוטיפים שלו היו הרומנים וילהלם מייסטר של יוהן וולפגנג פון גיתה והיינריך הירוק של גודפריד קלר. הדוגמה הבולטת והמשפיעה ביותר של ז'נר זה בימינו היא זו של הסופר היהודי-האמריקני ג'יי די סלינג'ר –התפסן בשדה השיפון -  שהושפע במובהק מהרפתקאותיו של הקלברי פין.

הגיבור, הנמצא בשולי החברה הדרומית וחש במידה רבה מנוכר ביחס אליה, מקבל בכל זאת את מערכת הקודים שלה, הקובעת מה "נכון" ומה "לא נכון". בראש וראשונה מתבטא הדבר ביחסו אל חברו למסע, העבד הנמלט. ברור לו שהדבר הנכון לעשותו הוא להסגיר את ג'ים לבעליו, אולם כאן מתקומם חוש הצדק הטבעי שלו. לאור היכרותו עם ג'ים לאורך המסע, הוא מגלה יותר ויותר את מידותיו הטובות של חברו למסע, את אנושיותו שאיננה נופלת מזו של בני הגזע הלבן (אנושיות המתבטאת בגעגועיו של העבד לבני משפחתו שנותרו מאחור), ואף את נכונותו לאבד את חֵרותו כדי להציל את תום ממוות. לנוכח מידותיו הטובות של העבד  הקלברי פין מחליט לסייע בידו להגיע אל החֵרות. האירוניה היא בכך שאת אי נכונותו להסגיר את העבד הבורח אין הוא  מייחס לחוש הצדק הטבעי שלו אלא לכך שהוא לא זכה מעולם לחינוך של ממש. לכן, במקום להתגאות בכך שהוא מציל אדם מפני מעניו, הוא מאשים את עצמו ואת "חינוכו הקלוקל". ואולם, חרף כל ההתלבטויות הולכת ומתגבשת בקרבו ההכרה (גם אם היא איננה מודעת לעצמה עד הסוף) שהעבדות היא דבר מגונה, ולכן עדיף לעבור לשטחים החדשים במערב הנקיים ממארת העבדות.

היצירה היא סָטירה נוקבת על החברה הדרומית בארצות הברית שלפני מלחמת האזרחים. ההומור נובע בעיקר מכך שהדברים מסופרים מנקודת ראותו התמימה של נער החי בשולי החברה, ובשל מעמדו השולי הוא לא הטמיע לחלוטין את ערכיה השליליים, ובראש וראשונה את אלה הקשורים במוסד העבדות. והנה, דווקא ראייתו התמימה של נער זה מַפנה זרקור כלפי  הסתירה הקיימת אצל האנשים השוחרים את טובתו. אנשים אלה, שמטבעם הם טובי לב ובעלי כוונות טובות, בכל זאת רואים את מוסד העבדות כדבר טבעי ומובן מאליו, מבלי לחוש כלל בחוסר האנושיות הנורא הכרוך בהתייחסות אל עבדיהם השחורים כאילו היו רכוש או סחורה העוברת לסוחר, המאפשרת להם לעשות בה ככל העולה על רוחם. מרק טוויין מראה כיצד הדרומיים אינם חשים כלל בסבל הנורא שהם גורמים לעבדיהם ואינם חשים שהתנהגותם  עומדת בסתירה מוחלטת לערכים הנוצריים בהם הם מאמינים בכל לִבּם  – ערכים של אהבה, חסד ורחמים.

קריאתו של הספר הרפתקאותיו של הקלברי פין עוררה אצלי לראשונה את הרגישות החברתית ואת המוּדעות לחוסר הצדק שבשעבודן של השכבות הנמוכות בחברה ובניצולן. גם כיום, בעידן שהוא כביכול פוסט-קולוניאליסטי, מנוצלים ילדים ובני נוער במזרח הרחוק בתעשיית הטקסטיל המאפשרת לנו לרכוש את בגדינו במחירים אפסיים. גם כיום נאלצות אמותיהם של ילדים אלה לנסוע למרחקים ולעזוב את ילדיהן ללא השגחת אֵם כדי להשגיח על ישישים שילדיהם הביולוגיים אינם רוצים או אינם מסוגלים לשאת בעול הכרוך בטיפולם. סתירות חברתיות עמוקות קיימות לא רק בחברה הדרומית בארצות הברית שלפני מלחמת האזרחים, אלא גם בחברות רבות הקיימות בימינו, לרבות  החברה הישראלית, וזהו המסר האוניברסלי החבוי ברומן זה, האקטואלי בכל זמן ובכל מקום.