כעוף החול

המהלך השירי בספר איזון שביר מאת יערה בן דוד

מאת ארנה גולן

ביקורות נבחרות מחוברות גג

בספר איזון שביר משוקעים מצבים שונים של איזון שביר קיומי בחייה של המשוררת וכן מצבים מקבילים בחיי הקרובים לה. הקו המשותף לכולם הוא נפילה והתחיות, או עמידה על בלימה. מצב דמדומים זה, המונח ביסוד הפרדוקס שבצירוף "איזון שביר", הוא בעצם הכוח המניע יצירה. והשיר נולד תוך שהוא נוטל תמונות מן המציאות ומטיל אותן להקשר חדש, מפתיע, חד פעמי, סובייקטיבי בתכלית.

שם הספר מתאר, אם כן, מצב קיומי, ועם זאת מפתיע לגלות שהוא גם ביטוי למבע השירי עצמו, רב הייחוד והקסם, המצוי באיזון שביר בין הקונקרטי למופשט, בין הריאלי לפנטסטי, בין המטאפורי לפיזי, ולעתים אפילו ביחס שבין טורי השיר עצמם, שצורפו במעשה קולאז' אמנותי מופלא, המחייב את הקורא להפעיל את מיטב קריאתו הקשובה. אכן, לפנינו שירה רבת ערך, שרב בה המתח בין הנגלה לנסתר, בין האירוע הקונקרטי לבין מהותו ומשמעותו הנמסרים במטאפורות מקוריות ונועזות. כמעט כל שיר בספר מוסר תהליך שראשיתו בשבר, בנפילה, במשבר, אך הוא מוליך להתחיות חדשה ולניסיון להקים איזון קיומי חדש, שבהכרח אף הוא יהיה שביר.

שירי הספר נחלקים למעטפת שראשיתה בחלק המרשים "שירי דיוקן" שבמרכזו ה"אני" של המשוררת: זהות אישית וארספואטיקה, כשהקונקרטי בשירים עובר מטמורפוזה אל המופשט בכוח המטפוריקה או בהשפעת אמנות הקולאז'. חלקה השני של המעטפת הוא הפרק הסוגר "דלת מסתובבת" ונרמז בו קשר זוגי של היקסמות ואהבה ותשוקה שסופו נכזב ומראשיתו היה במצב של איזון שביר, וניכר ניסיונה של המשוררת לייצב מחדש את הקיום.

לעומת זאת, בחלקים הפנימיים בספר, החל מ"קולות מן הבית", מתרחב מעגל התייחסותה של המשוררת לעולם המקיף, ונושאי השירים הם בני משפחה בחייהם ולאחר מותם וכן דמויות יקרות אחרות בזיקתן לקיומה שלה. מחזורי שירים מרגשים מוקדשים לאם בעודה בחיים, לאב ולאח שמתו ולבּוֹבִּי בַּאם, המטפלת הנפאלית האהובה והמסורה של אמה.

השיר "פרלודים" בחלק הראשון בספר נוטל את כותרתו מן המוזיקה ומסמן יצירה קטנה אך טעונת רגש, הבאה כהכנה ליצירה השלמה שאחריה. ואכן נבנית כאן עלילה מטפורית סביב דימוי אחד של צניחה: "אני נקודת הכובד של מצנח רחיפה הנפתח מעל ראשי." אלא שאז המצנח "מסתבך בחבליו" והנפילה נמשכת עד להתחבטות באדמה במקום ריק מאדם. המשוררת משדרת עכשיו "מנקודה / שאיש לא שיער את קיומה", למרות הצניחה הקשה והכואבת. שירתה הגיעה ממקום חסר סיכוי, בלתי צפוי, והאיזון השביר הזה הוא שהוליד אותה.

לעומת שיר זה, מרבית השירים האחרים מושפעים, להבנתי, מאמנות הקולאז' הויזואלי רב הייחוד של יערה בן דוד. כך בשיר "אני", הבנוי מרצף מטפורות שכמעט כולן זוכות לפיתוח ויוצרות סתירות והפתעות נהדרות: הדוברת היא קופה עלומה, בוידֶעם רגשות, פיל, אבל עוברת בקוף של מחט, היא בובת חרסינה, לולין על חבל השומר על "איזון שביר", היא עוטה מלים בעור נמר, ולבסוף תלויה על חבל כביסה, כאשר התכלת למעלה והתהום למטה. כל אלה יוצרים יחדיו שיר שהוא כמו עבודת קולאז' צרופה. ומה פשרו? אני סבורה שעניינו בתיאור סימבולי של חבלי יצירה, או אולי של מצבים קיומיים (כשירי דיוקן מרשימים אחרים בפרק הראשון), והשיר פתוח, כמובן, לפירושו של כל קורא, ובכך כוחו.

ואמנם, בשיר "קולאז'", הכלול במדור "קולות מן הבית", ניכר בבירור תיאור של בית בהשראת אחד הקולאז'ים של המשוררת. הוא שקוף כחיית קריסטל, הלבנים אדמדמות ואפורות בצריחים, יש בו כרכובים ועמודים ומונה ליזה מתעלסת בחלון עם סופר יונק מקטרת, וישנם גם תוהו ודלת מתהפכת ועוד, ברצף של דמיון. אבל מדהים מכל הוא הסיום, שבו מתברר שהדוברת עצמה מצויה "בהיתוך הזמנים" והתקופות (המשתקפות במבנה הבית), כי זו תבנית הבית שממנו היא נלקחה (מעולם הפלאות של אליס המובא כמוטו בראשית הספר?), כלומר, שָׁם משוקעת נפשה, והקורא יפרש כהבנתו. כבר השיר הראשון חסר הכותרת, שיר ארספואטי יפהפה, עשוי להדגים את "האיזון השביר" בשירתה של יערה בן דוד בכל היבטיו. "אני עוקפת את כאב המכה" נאמר במשפט הפותח, והמבע עושה את הכאב כמו לאובייקט פיזי שניתן לעוקפו. היא "חוצה את הדומם, לובשת / בגד הפוך עם כל סימני התפרים וריחות הגוף", אינה זועקת על המכה, אלא נוטלת את הבגד שקלט את תגובותיו הלא נעימות של הגוף, הופכת אותו עם הַבִּטְנָה בחוץ, ומהֵדֵי הכאב (התפרים) היא מחוללת את השיר. אם כן, השירה היא כמעשה כשפים מילולי ומטאפורי, לא רציונלי, שמקורו ב"מַכָּה" הַמְפֵרָה את הסדר הקיים.

השיר המפתיע "גב אל הקיר" הופך לכעין חזון קולאז'י החורג מפירוש אחד ודאי. ראשיתו בשאלת המנצח המופנית לזמרת מדוע היא שותקת כשכולם שרים, והרי היה עליה לבקש קודם רשות לא לשיר... בינה לבין עצמה מהרהרת המשוררת שהשיר הממתין אולי מחכה לקחת אותה "לארץ העיטים והבזים / לא הרחק מן התופת של דנטה". אמירה עמוקה טמונה כאן ביחס לקיום המורכב ולתעתועי החיים, וכמובן גם אמירה ארספואטית.

לעומת זאת, בשירֵי ה"אני" בחלק הסוגר את מעטפת השירים במדור "דלת מסתובבת" נגלה שירי אהבה ותשוקה וכאב של אכזבה. אכן מעומעם בהם הסיפור הריאלי, אך הם מפצים בבניית סיפור פנימי רווי קסם כובש, הנבנה מהיפוכים מטפוריים המוליכים מצער וכאב לשמחת רגע ולהיפך, כלומר ל"איזון שביר": "אולי תחנוט אותי כך, / צומחת מתוך הדשן הדומם / נובטת לאטי / פי מלא דם ועפר". וכמו בקולאז' המאחד קרעים וניגודים, הפה המדמם אומר "מלה נדירה שלא אעז להתגעגע בה, הברה אחת / שאישן בתוכה כמו אליס בארץ הפלאות".

השירים הראשונים נותנים, כמדומה, מבע לשלמות המגע, הגם שהיא יחסית ומורכבת, שלֵמות של תשוקה שהתממשה. כך, למשל, בשיר "פֶרמטה" שיופיו בדימוייו: "מַשהו נרקב בי והבשיל להיאמר.// מי שידע אהבה משורשי שערותיו / בא, פורס לחם גוף, / פושט כתונת עור / אינו מבין איך זה שהוא / ואני שתי הברות במילה". בשיר אחר האוהבת "מפוסלת מֵאהבה, ישֵׁנה בניחוחה / מְטִיל זהב בִּשְׂעָרָהּ".

השיר Bel Canto"" מכוֵון לאופטימיות: "לבסוף במוצאי זמנים / הגיח איש מבין מכוניות חונות / לפגוש עיניים שחמימותן ציפור / קלועה. שם ציוויתי על העולם לעצור / והוא עצר והתגלגל להתחלה. / על קצות העצבים החליקה קשת מגוף / לגוף". אכן, בֶּל קַנְטוֹ! אלא שמורכבות האהבה תמיד תציץ מן הדברים. אפילו השיר "דביק" – אחרי הטור "וקוראים לדבק טוב", הנשען על המקרא לתיאור שלמות המגע בין גבר לאישה, מסתיים ב"ולמוות קוראים – אחד".

בשירים הבאים האושר מתחלף בכאב של כמיהה והֶעדר, כגון השיר "כאילו לא היה צַלף הזמן בחושך אורב". מרבית שירי האהבה בספר רצופי מעברים מפתיעים מן הפיזי לנפשי ולרוחני, מכאב להתגברות ומהיגיון לפרדוקס – עד שנוצר מסתורין. בכולם ניכר השפע התרבותי והלשוני המשתקף בין היתר באלוזיות: "כמו חוני המעגל היא מסמנת לו את עצמה במקלה הסומא". כך גם ב"שירי אזמרלדה" החותמים את החלק העוטף וראויים לעיון נפרד.

המדורים הפנימיים בספר עניינם בעיקר בבני משפחה: האב והאח שנפטרו, האם הממשיכה את חייה בלעדיהם, דודים שמילאו מקום משמעותי בחייה וכן המטפלת הנפאלית של האם. בשיר הקצרצר והעמוק "הסתלקות" מואר קברו של האב בראיה סובייקטיבית מפתיעה, דחוסה ורבת עומק של הבת: "בין שפתי אבי מתאבנת מלה לחה / כמו סנונית במסע הגשם חבוטת כנף / טועָה בשקיפות החלון המפריד בין כאן לשם". בשיר אחר נמסרת במועקה ובדחיסות אי יכולתה הנפשית של הבת לבקר בבית העלמין. היא מדמה לשמוע את אביה שואל מדוע אין היא מבקרת, "הלא גם ביקור פתע יתקבל כאן בשמחה". ותגובתה שוברת את החציצה בין העולמות כשהיא הנמלטת הופכת לרוח: "סיבוב קל וכבר אני רוח, רשרוש עובר, / הכביש אץ לעברי / ונבלע מאחוריי. // אחר כך צעיף על אבן, סימן שהייתי. / ומי ידובב עכשיו שפתי מתים / אפילו לא אני".

מכמירי לב במיוחד הם השירים המוקדשים לאם בעודה בחיים במדור הנושא את הכותרת המדהימה "אני שומעת אותה צוחקת בְּקִרְבָּהּ". כותרתו של השיר "רגלי מְבַשֵּׂר" הופכת לאירונית, כשמתברר שהבת באה לבשר לאמה, השקועה בקריאת תהילים, את בשורת האיוב על מות בנה ולפני כן היא מתייסרת קשות ("תַּלְיָנִית זמן שכמוני") בידיעה שעוד מעט קט היא תהיה זו שתערער את האיזון והשלווה בחיי אמה ותגרום לשבר נורא חסר תקנה: "וכמו ריח שרוף בחלל. / איך לא ראיתי כבר אז בכבות הנורה הקטנה בתוכה" – כואבת הבת את ראשית הידרדרותה הפיזית, הנפשית והתודעתית של האם, כשסדר העולם השתבש והיא עכשיו כ"אניית מלחמה שוקעת לאיטה".

גם השירים על שאר בני המשפחה הם רבי עוצמה. אחד מהם, "זינגר – קולאז'", הוא שיר יוצא דופן למדי בחשיבותו ובקונקרטיות שבו. עניינו בזיכרון מהדודה מרסל שהיתה תופרת במכונת התפירה 'זינגר' לפי "מודל שהיה כבר סגור אצלה בראש, לא מן הז'ורנאל", כמו יצרה יצירת אמנות. יש לציין שהשיר שקול בחלקים ממנו ומחקה כמו באונומטופיאה את הצליל ומקצב התפירה של המכונה באזני הילדה הקטנה המנמנמת מתחת לשמיכה לקולות המחט וריקודה בתפרים וחשה כ"נוסעת סמויה" ברכבת, המשתקשקת על הפסים. אחרי מות הדודה עמדה ה'זינגר' שנים ללא שימוש, אבל "מה שגזרה דודתי ותפרה והניחה בארון / היה לסיפורי בדים / אותם אני גוזרת עכשיו ומדביקה, / ובוראת מהם עולם". יצירת האמנות של הדודה עוברת עכשיו טרנספורמציה ליצירת האמנות של המשוררת.

ונוסיף אנחנו: בשיריה המרובדים ומפעימי הלב של יערה בן דוד בספרה החדש היא אכן בוראת עולם שירי מ"בדים" של קטעי זהותה וקיומה, מחיי אהוביה ויקיריה, ממטען תרבותי ולשוני רחב ועמוק, מצלילים ודמיון – ויוצרת קסם מופלא.

בלי הערות שוליים

 על ספרו של הלל ברזל: 

שירת ישראל: מהפך פואטי – נתן זך

מאת משה גרנות

אני מודה שהמסרים ביצירתו השירית והעיונית של נתן זך הרתיעו אותי. לא היה ברור לי איזו רעה עשתה לו מדינת ישראל שהוא כל כך מחרף ומגדף אותה. שמעתי אותו ממטיר מבול של חרפות על המדינה בכנס סופרים שהתקיים בבית פליציה בלומנטל (במתחם עיריית תל-אביב הישנה), ושערותיי סמרו. היו קריאות בוז מהקהל, אבל הוא המשך להשמיץ, כאילו מנהמת ליבו. כמו שונאי ישראל הגדולים ביותר הוא האשים את המדינה באפרטהייד, תמך בחרם על ההתנחלויות, הביע נכונות להצטרף למשט ה"מרמרה" לעזה, כינה את "צוק איתן" (2014) כרצח עם. אילו ידע אילו בושות תעשה לו המדינה – לא היה חוזר משהייתו בלונדון (1978-1968). באחד השירים הוא אפילו מרמז על דמיון בינינו ובין הנאצים ("אוריינט ראוס" (199). אני ראיתי בדבריו אלה יריקה לפרצופי, ולרבים שכמותי, הרואים במדינה שלנו נס והצלה ליהודים שהיו למרמס לאורך הגלות, כשאף אומה "נאורה" בעולם, ובוודאי לא שכנינו המבקשים במוצהר להשמידנו – לא רשאים ללמד אותנו התנהגות נאותה.

לרתיעה הנ"ל מצטרף כעס על הביקורת הקטלנית שלו על שירת נתן אלתרמן, המשורר הווירטואוז, שלטעמי, אף משורר עברי אחר אחרי ביאליק לא הגיע לרמתו. ובכן, "חטאיו" של אלתרמן לפי זך: פאתוס ציוני (איום ונורא!), סימטריה נוקשה, תמונת עולם מלאכותית, עושר לשוני מלאכותי ("הרהורים על שירת אלתרמן", "עכשיו" 1959). למותר לציין עד כמה דברים אלה מופרכים, ובזקנתו, הוא נאלץ להתנצל ("לנתן א'"). כשקראתי בזמנו את השיר "מזעור", בו מוסיף המשורר את תוספת ההקטנה "צ'יק" לכל חודשי השנה ("כיוון שאני בסביבה" – 1996), הייתי בטוח שהמשורר והעורך שפרסם את "השיר" בעיתון מבקשים להתבדח על חשבון הקוראים.

יחד עם זאת, למרות הרתיעה הנ"ל, אני מודה ששירים לא מעטים מאינספור שירים שכתב זך ריגשו אותי: "כי האדם עץ השדה" ("כְּמוֹ הָאָדָם גַּם הָעֵץ צוֹמֵחַ / כְּמוֹ הָעֵץ הָאָדָם נִגְדָּע / וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ / אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהֱיֶה / כְּמוֹ עֵץ

הַשָּׂדֶה"), "כשצלצלת רעד קולך" ("ואני ידעתי שאני אבל בגללך // ולא היה לי צורך לשמוע את דברך / כי כשצלצלת רעד קולך"..."), "לבדו" ("לא טוב היות האדם לבדו / אבל הוא לבדו בין כה וכה. הוא מחכה והוא לבדו / והוא מתמהמה והוא לבדו / והוא לבדו יודע / שגם אם יתמהמה / בוא יבוא"; "ציפור שנייה", "אני שומע משהו נופל", "אני רוצה תמיד עיניים".יחד עם זאת, איני יכול שלא להשוות את הווירטואוזיות הפרוסודית של אלתרמן, שרק העצימה את האמירה המעמיקה שלו לחרוז האקראי של זך המגובה בשרשור של אותה שורה בשינויים קלים.

וכל ההקדמה הארוכה הזאת למה? כי נדהמתי שבחיר חוקרי הספרות, פרופ' הלל ברזל, בחר להקדיש לו ספר עב כרס (כמעט 1000 עמודים!), לזך לבדו, כאשר משוררים אחרים מופיעים בספריו המחכימים בזוגות או בקבוצות (אסתר ראב, אבות ישורון, אמיר גלבוע, יהודה עמיחי בספר מ-2007; ש' שלום, זלדה, אבא קובנר בספר מ 2008; יוכבד בת מרים, נתן יונתן, דליה רביקוביץ' בספר מ-2014; דויד אבידן, יונה וולך בספר מ-2018), וכאשר מדובר בסיפורת הלל ברזל קיבץ בספר אחד עשרות יוצרים ("מיטא-ריאליזם וריאליזם", 2011; "מודרניזם ופוסט מודרניזם" 2013).

לפני שאגש לומר דבר מה על הספר גדוש הידע הזה אני מבקש להעיר שתי הערות:

א.בספר זה, כמו בספרים אחרים של פרופ' ברזל שקדמו לו, אין אף הערת שוליים! כל מה שהמחבר רצה לומר מצוי בטקסט העיקרי עצמו. המשתמע הוא שהמחבר מביא בפני הקורא רק מה שחשוב, ואיננו מתהדר בעניינים שוליים שאמורים לשבח את בקיאותו בנושאים שאינם נוגעים ישירות ללוז הדיון.

ב.בספר ימצא הקורא ניתוח פרוסודי ותוכני של השירים, רקע ביוגראפי, מעקב אחרי ארמזים (מהמקרא, מחז"ל, מהפיוט, מהתפילה, מהמיתולוגיה, מספרות ישראל, מספרות העולם, מהגות העולם וכו'), אבל בשום פרק לא ימצא הקורא הערכה על מושא הכתיבה, ולא ימצא שום הפנייה לספרים הרבים שפרופ' הלל ברזל פרסם. הערכה והפניה (מינורית!) לספריו שלו נמצאים רק בפרק האחרון.

כל שיר זוכה לניתוח פרוסודי מדוקדק, אזכור הארמזים החבויים ביותר. בשיר "לבדו" שצוטט לעיל, הארמזים די ברורים ומכוונים לנימוק האל בבריאת האישה (בראשית ב' 17) ולעיקר השנים-עשר מתוך שלושה-עשר עיקרי האמונה של הרמב"ם, שהמשורר הפך את המשתמע מהם במאה ושמונים מעלות, כשהיגדים אופטימיים הנ"ל נהפכים להיגדים לפסימיים ביותר – מנבאי המוות שאין ממנו מפלט, הגם שהמילה עצמה "מוות" איננה מוזכרת. בשיר "כשהפרשים האחרונים" (כאן - כלומר בספר שלפנינו, גם בהמשך - עמ' 214), המחבר מכוון את הקורא לארמזים מתפילת הנעילה של יום הכיפורים, השער אצל קפקא, אצל ביאליק, ב"קומדיה האלוהית" של דנטה. ב"שיר מרבה הנשים" (כאן עמ' 384) מוצא המחבר ארמזים לשיר השירים א' 16, ד' 10-9, לתהילים י"ט 3, כ"ג 1, לשמות כ"א 10, והד לשיר הילדים של לוין קיפניס "גינה לי גינה לי". בשיר "הלנצח?" (כאן עמ' 418), שיר סאטירי על הבחירות בישראל, בו מוצא המחבר רמיזות למשל יותם, לסיסמת אצ"ל "רק כך", להמנון הפלמ"ח וכו'. בשיר "העיט" (כאן עמ' 651-650) מוצא המחבר את "פסוקי דזמרה", ליקוט המזמורים הנאמרים בתפילת שחרית (על פי שבת קי"ח ע"ב), וכן ארמזים מהזוהר, וכן כל הקונוטציות הנלוות: "וירד העיט על הפגרים" (בראשית ט"ו 11), "עיט, עיט על הרייך" של טשרניחובסקי, פסוקים מישעיהו י"ח 7, מאיוב כ"ח 7, ירמיהו י"ב 9, "עיט צבוע" של אברהם מאפו. הבאתי כאן רק טעימה, מנוהגו של המחבר לגבי מאות השירים המוזכרים בספר.

***

הזכרתי קודם את הפסימיות הניגרת מהשיר "לבדו" שמכוון להיותו של האדם היצור החי היחיד שמודע לכך שהוא בן תמותה. מסתבר שנושא המוות נפרש לאורך כל יצירתו של זך. מניתי בספר מעל שלושים וחמישה שירים הנסבים סביב גורלו של האדם למות, וביניהם שירים על אורפיאוס שבכוח שירתו הצליח לרדת לשאול ולמשוך אחריו את אוורידיקה (כאן, עמ' 211, 248, 260), האם יש כאן רמז לתקווה שהמיטיב לשיר יזכה להתגבר על גזירת השאול? בתוך הצבר הגדול של שירי אבל, קינה ומוות מופיע גם השיר המשורשר "מתה אשתו של המורה למתמטיקה שלי" (כאן עמ' 520).

ליד הצבר הזה יש צבר של כחמישה-עשר שירים שעניינם ישו – בשורתו, גורלו, מותו. ב"שיר לבורח משדה הקרב" (כאן, עמ' 520) המשורר מגנה את הזדים (="היהודים!) אשר בחרו בישו להעלותו על הצלב, ולא בשני הליסטים. מסתבר שנתן זך קונה את המיתוס האנטישמי של הברית החדשה המאשים את היהודים לדורותיהם במות אלוהיהם. איך איש בעל אינטלקט כמו של נתן זך יכול להסכין עם דיבת זוועה כזאת?!

בין השירים המוקדשים לאבל ולמוות מצוי השיר "מתה אשתו של המורה למתמטיקה שלי", והרי ציטוט:

מֵתָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל הַמּוֹרֶה לַמָּתֶמָטִיקָה שֶׁלִּי.

אֲבוֹי לְאִשְׁתּוֹ שֶׁל הַמּוֹרֶה לַמָּתֶמָטִיקָה שֶׁלִּי.

אֲבוֹי לַמּוֹרֶה לַמָּתֶמָטִיקָה שֶׁלִּי עַצְמוֹ.

 

מֵתָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל הַמּוֹרֶה שֶׁלִּי לַמָּתֶמָטִיקָה.

אֲבוֹי לְאִשְׁתּוֹ שֶׁל הַמּוֹרֶה שֶׁלִּי לַמָּתֶמָטִיקָה.

אֲבוֹי לַמּוֹרֶה שֶׁלִּי לַמָּתֶמָטִיקָה עַצְמוֹ.

 

מֵתָה אִשְׁתּוֹ

שֶׁל הַמּוֹרֶה שֶׁלִּי לַמָּתֶמָטִיקָה.

אֲבוֹי לְאִשְׁתּוֹ

שֶׁל הַמּוֹרֶה לַמָּתֶמָטִיקָה.

אֲבוֹי לַמּוֹרֶה שֶׁלִּי לַמָּתֶמָטִיקָה

עַצְמוֹ                              ("שירים שונים" 1955)

אני מודה שיש במילים האלו עוצמה מרתקת, אבל מבחינה פרוסודית יש כאן שרשור עם שינויים זניחים. בתבנית השרשור בנויים גם השירים "כי האדם עץ השדה" ו"כשצלצלת רעד קולך" שהוזכרו לעיל, ועוד עשרות שירים מצוטטים בספר שלנו. נשאלת השאלה אם החידוש הפרוסודי הזה שווה את ניתוץ הפרוסודיה הווירטואוזית של אלתרמן. הלל ברזל מביא בעיקר עובדות, ואינו שש להעניק ציונים. זך האשים את אלתרמן בסימטריה נוקשה של חרוזים ומשקל, ומסתבר שהוא עצמו "חוטא" בכך לא מעט:

בְּכָךְ שֶׁלֹּא יְכֹלְתָּ מִמַּחְשָׁךְ הַיְשֵׁר עֵינַיִם,

מִלְּבַד אֵלּוּ הַשְּׁתַּיִם – שֶׁל הַפַּרְפָּרִים.

שֶׁכָּל אֲשֶׁר בַּיּוֹם בּוֹ כִּתַּת בְּךָ רֵחַיִם –

מָצָא עַצְמוֹ בַּלּיל דּוֹלֵף מֵבִין שְׁבָרִים.            (כאן עמ' 62)

לפנינו בית מחורז (א-ג, ב-ד), ויאמבוס כמעט מושלם.

ודוגמה נוספת:

וְאֶפְשָׁר כִּי מִי שֶׁהִגִּיעַ עַד כָּאן

שׁוּב אֵין לוֹ לְאָן לָלֶכֶת.

שֶׁנָּטַעְנוּ עֲצֵי שְׁאֵלוֹת בַּגַּן –

הָאֵם נַמְתִּין לַשַּׁלֶּכֶת?!     

(כאן עמ' 68, ודוגמאות רבות מספור בספרנו: עמ' 54, 55, 63, 67, 68, 102, 103, 117, 210, 267, 596, 813) .

אפיון פרוסודי נוסף ייחודי לנתן זך: המון אנפורות, אפיפורות, חזרות על מילים בראש השורות (וגם שורות שלימות) ובסופן:

כְּאִלּוּ הָיָה לֹא שֶׁלִּי

כְּאִלּוּ הָיָה קוֹל כְּלָלִי

אֶזְכֹּר עוֹד לָקַחַת לַלֵּב

אֶזְכֹּר שֶׁזֶּה עוֹד כּוֹאֵב.      

             (כאן, עמ' 503; במקרה זה גם החרוז המשוקץ)

ודוגמה של אנפורה ואפיפורה:

לִשְׁאֹף לַיּוֹם חֹפֶשׁ אֶחָד

לִירוֹת בְּתַלְיָן אֶחָד

לִהְיוֹת בְּבֵית סֹהֵר אֶחָד

לְהִפָּרֵד פַּעַם אַחַת

לָמוּת פַּעַם אַחַת

לִשְׁכַּב בָּאֲדָמָה בְּלִי חֲלוֹם אֶחָד.                  (כאן,עמ' 674)

בדוגמה האחרונה יש אנפורה (ל') ואפיפורה באותן שורות (אחד); ראו גם עמ' 186, 632, 641, 750, 789. חזרה על מילים או על שורות נועדה להדגשה, אבל קשה לקטלג אותה כתבנית פרוסודית מתוחכמת במיוחד.

מאלפת היא מסירותו של הלל ברזל לא להשאיר שום חידה פיוטית לא מפוענחת. הקורא ימצא בספר שלפנינו הסברים מאירי עיניים על כל מושג שהמשורר משבץ בשיריו. חוקרי ספרות נוהגים לסמוך על הידע ועל האינטליגנציה של הקורא – כל זה היה אולי נכון לפני עידן הסמרטפון, עידן שמסתפקים בו ברפליקות של שתי מילים בתוספת אימוג'י. מחבר ספר זה מאיר את עינינו בכל תחום שבו המשורר המשכיל הזה שלפנינו פתח אליו צוהר. כך אנחנו נשכרים לדעת על הפסלים הענקיים באיי פסחא (עמ' 120), על גורלו של לאוקואון, והפסל שלו בוואטיקאן (עמ' 122), מי הוא דנטס ב"הרוזן ממונטה כריסטו" (עמ' 190), קורותיה של עכו (עמ'198-197), מה כופן בחובו ההיגד "טליתא קומי" (עמ' 228), מי הוא רוברט פרוסט (עמ' 253), קורותיו של הגטו (עמ' 313-312) ועוד מאות ביאורים מושקעים שפוטרים את הקורא מלחטט בוויקיפדיה על אינספור המושגים והשמות המאוזכרים בשירים.

ס' יזהר ונתן זך, נראה לי, שהם מן הבודדים שלא הסתפקו במוניטין הרב שזכו לו כיוצרים, הם חתרו למעמד אקדמי, שניהם קיבלו תואר דוקטור, והוענקה להם דרגת פרופסור. הספר שלפנינו מצביע על כך שנתן זך הוא אחד המשוררים היותר משכילים במילייה הספרותי שלנו. אינני מכיר עוד משורר ששיריו גדושים בידע חובק עולם כמו ביצירתו של נתן זך, ועובדה זאת באה לידי ביטוי בגלריה הענקית של אישים המוזכרים בשיריו, ושל אישים שהוא מקדיש להם את שיריו. אזכיר רק אחוז מזערי מהאישים האלה: דוד פרלוב (הפיק סרט על נתן זך), יעקב שטיננברג, שלמה גרודזנסקי, א"ד שפיר (אותם הוא מעריץ ואוהב), אריה סיון, משה דור (חברים ב"לקראת"), לאורי צבי גרינברג ומשה שמיר (למרות שאיננו מסכים לדרכם הפוליטית), אלזה לסקר-שילר ודליה רביקוביץ' (אותן הוא מעריץ, ואף קובע שרביקוביץ' היא המשוררת החשובה ביותר בספרות העברית – אבל אני לא הייתי מסיר את הכתר הזה מרחל), ציפורה כגן (ערכו יחד את "איגרא"), אלן גינסבורג, אדוניס (הוא וזך כובדו בתואר דוקטור לשם כבוד באוניברסיטת ג'נבה), ס' יזהר, רות קרטון בלום (כתבה עליו ספר), אייבי נתן, ויקי שירן, גדעון לוי, מקסים גילן, ואינספור אישים מעולם התרבות האירופי, המזרח התיכון והמזרח הרחוק.

***

האם הספר שכנע אותי לאהוב את שירת נתן זך, ובכן, בוודאי שלא ניתן להכחיש שיש לזך שירים חזקים וייחודיים, שירים שמעוררים רגשות עזים ומנתבים את הקורא אל דרכי חשיבה מאתגרים. ברור שמדובר ביוצר שחולל מהפיכה בעולם השירה העברית, והיא שינתה פניה לחלוטין לאחר הופעתו. השירים המתפרסמים היום שונים לגמרי מהעידן שלפני זך, ורק בודדים עדיין מעיזים לחזור אל הפרוסודיה הישנה (דורי מנור). צר לי שאינני יכול להפריד בין הכעס שלי על כך ששירתו של נתן זך נועדה בעיקר לצרינו ולא לנו – לבין הזכויות הרבות של זך כמהפכן פואטי. ובאשר לספרו של פרופ' הלל ברזל – כתמיד אני מלא התפעלות מהידע הרחב שלו, מהמסירות ללא גבול לספרות העברית, ולהשקעה שאין דומה לה במחקר הספרותי, כשהוא חותר בבקיאות מדהימה אל הפרטים החבויים ביותר. הספר מחכים, ויכול לשמש ספר יען, ולא רק לעולמו הספרותי של נתן זך, אלא להשכלה חובקת עולם.