סיפורים נבחרים מחוברות גג

הסריג השחור

מאת עאידה נסראללה

תרגום מערבית: יותם בנשלום

- אין לי שערות לבנות, אמר.

אף על פי כן, חמש שערות שיבה בוהקות וזערוריות קונות להן שביתה על צווארון הסריג ומקשטות את הצבע השחור בבוהק של כתובת קעקע. בעיניי הן כאותם עשבי סתיו שעוד מעט יקמלו, ובינתיים מייפים את סתווי בזיוום המהוה. אני מקרבת אותן לאפי ומריחה את שאר הניחוחות הנודפים בדמיוני, מתעטפת בשערות קטנות שאיני מרהיבה עוז לסלקן ממקומן.

– תכבסי את הסריג ותלבשי אותו

– לא, אני אשאיר אותו ככה.

המוות נרכן אל מותניי, ראשי כבד מאוד, מאוד.

– בבקשה ממך, חוס עליי.

– כך אעשה.

– תבטיח לי שלא תסדוק את נפשי מרחוק.

– מבטיח… מבטיח… מבטיח.

ריח גבר רוטט, התנשמוּת לוהבת ורעד של שיר שחש להסתנן מבעד לשרוול הסריג.

המילים מרקדות על חזי, שרוול ימין הופך לפצצה מטורפת, "ריח האוּדים שנותרו מנשימותיי עולה באפי".

עיניי מתערפלות, אני עוצמת אותן, השרוול משתרע על לחיי, המילים מטפסות על רֻקִּי.

– אוי לי מטעם הרוק!

– אוי לי מטעם הרוק!

שלג בוקע מכף רגלי, אני עומדת על גדת הקץ, והמרחבים השחורים נפתחים לפניי.

גחלים יורדות על כף ידי, הנה צווארו כאן, ריחו נילוש בצער העפר ובכאב המרחקים.

שניהם ניצבים שם, רחל ומוחמד, עודם כבולים לגדות הנפש ומנסים לקבץ את נטפי נפשותינו יחדיו.

אבל אתה… אתה שכמוך.

עודך גודש שאלות על גבי שאלות, שאלות אשר גודשות אותך ועולות על גדותיך.

***

רחל הלומת צער בשל אותו ילד, שאינו רוצה להניח לה ולשמוח. נפשה מתחננת שתפסיק לענוש אותה וללחשש שאלות באוזניי.

שם ביקשו מוחמד ורחל לערוך את טקס החינה – אולי יקל משא תלאותינו בעזרת טקס שאין לו דבר וחצי דבר עם תקופה זו, המכוסה נתזי דם. את הפוליטיקה ואת ההשתייכות הדתית ביטלו השניים על גבי מיתרי העוּד.

איזה עוּד מזמר שהיה לו, ילד זועק לעזרה שכמוך! האם שכחת? עדיין הוא פורט על מיתרי ליבי כשאנו נוסעים אל עבר האור הזוהר, מנסים לחבר את הכאן עם השָׁם.

דמה שאני רחל הפזורה, זו שחיפשה את כל מה שריסקו השפות והגבולות. דמה שאני רחל, ילד אומלל וממאן, אלא שילד זה ימית אותי לפני שיגיע להתעלות. מדוע לא יתנשמו המיתרים על עור שניגנו עליו החלומות? מדוע לא יצמיח הקול הקורא "מוחמד" דשא באחו שלנו וגג מעל לראשנו?

נפשות רחל ומוחמד עדיין מתחננות לעזרתי ולעזרתך. אתה… אתה שכמוך.

– נחלצנו מטקסים לא לנו… אכין לנו את החינה.

– אַתְּ… את שכמוך… הושיעי אותנו, שהילד הסורר הזה לא יאבד את השמחה.

עם נתיבת אור אחרונה אני נמלאת הזיות. אני מרגישה שהריח עומד לנטוש אותי ונאחזת בסריג במשנה כוח.

– לא התרחצנו, כאן אין מים.

השבח לאל שלא התרחצנו.

עיניו בורקות, והוא מחבק אותי חזק.

עכשיו הוא שוחה בין עיקולי הרוח בחיפוש אחרי תשובות. ואני טובעת כאן במולדת זעירה, שאין בה כדי לאיים על שרוולי הסריג הזה, שמשחו את ידיי בתמצית רטט אותיותיו.

דרך הריח הסתנן אליי קול רחוק.

– הרי את אוקיינוס, והוא לא שתה אפילו טיפה, עדיין אינו מוכן לטבוע. העדיף לנמנם בטיפת מים.

הוא עוד שם, ידי הרועשת לא באה לכלל נגינה בחיפוש אחר שושנה, הרעם לא ניגן כשחולל השיר, הנחשול לא הגיע עד צוואר ריסיי… הקצף… האנחה, המיתרים הצוללים בעפר ליבי. נבצר ממנה וממנו לצאת ממנה ולראות אותי.

– האם תוכל להביא מרפא לפצעיו?

לא האמנתי, שדי הארץ שיחקו בלבי. האם יבשו רוקו וקולו מאז שעלה בידה לייפות את בדידותו?

– אפילו הלשון שלך דלה, כתב לי.

הרחקתי ממני את הסריג מעט, והוא מצא את דרכו אל הרצפה, לא רחוק מרגליי. נימול משתק המתגנב אל קצות אצבעותיי. האם זה הסוף?

זחלתי לעברו בעוד נאקות האוֹר והאוּר קרבות והולכות. הזדחלתי והדפתי את עצמי אליו. עיניו עוד משקיפות עליי באותו כוך צונן ומערסלות אותי.

דם שותת ולוהט הציף אותי עד לאובדן חושים.

והאם אני היא האחת?

האם, ולמה… למה??? ואיך?

איך אבדתי? איך אבד הוא? אויה לי… אויה לו… אויה!

כל התמונות נעלמו בזו אחר זו כבהילוך מהיר.

מיששתי בחמלה את השרוולים, אזור הצוואר, החזה. הכנסתי את ראשי לחור הצוואר, את החזה, את הידיים, לבשתי את הריח, והעיר נרעדה בחדרי.

ישראלית

מאת עדינה מור-חיים

ריח ערמונים חמים בוערים על אח בפתח בית תלת־קומתי וארובה מלבנים אדומות. זה מה שהיא זוכרת משם. אימא לבושה סינר לבן מלמדת צרפתית בן עשירים במטבח. מראה שולחן חום עליו דפי מכתבים דקיקים עם כתב־יד מצויר בדיו כחול מסולסל מחכים עד שהשיעור יסתיים, ויד קסומה תוסיף את המשפט הבא. הסדינים הרקומים תחרה והמדיפים ריח לימונים מלובן והמקופלים על שידה חומה לידה, נשקפים מעיניה כל אימת שהיא ניגשת לשמשת החלון להבטיח שהשלג הדק ממשיך לרדת, וההר הנישא מעבר לשונית הים לא נעלם. אף אחד לא אמר לה אבל היא ידעה שאת המבטים הסקרניים של נשים לבושות שחור והמציצות מחלונות בתיהן אל הסימטה הצרה והתלולה עליהן ניצב ביתן היא צריכה להחביא מעיני אימה.

כאן יש שמש ואי־אפשר להביט בשמיים. עין אחת עצומה תמיד ועם העין הפקוחה קשה לראות את כבישי האספלט הארוכים מפלסים שממה. בתחנת האוטובוס לא היה מושב ושעות עמידה ארוכות ומעיקות הצטברו לאי־רצון לנסוע. שום דבר כאן לא היה דומה למה שהכירה, חוץ משדה הסביונים שמאחורי בית־העולים. בפעם הראשונה שראתה אותו הוא הזכיר לה את שדה הסביונים על ההר שמעבר לשונית מי הים השחור. אימא שלה באה כמו תמיד לאסוף אותה מהגן בשעה שתים־עשרה בצהריים, והן טיילו לעבר הגבעה שמאחורי בית־העולים. נטע לא ידעה על הגבעה הזאת קודם, והיא ראתה את הסביונים בבת־אחת מאחורי האוהל האחרון שניצב בודד בקצה המאהל. הפרחים נראו לה רצים לקראתה, מחבקים אותה וממלאים את ליבה חום שידעה פעם מזמן כשהייתה קטנה בהר ההוא מול הבית התלת־קומתי, ליד הפטיו המרוצף מרצפות זעירות מסותתות אבן אדומה.

מחשש שהשדה ייגמר לה עם כל פסיעה בו, נטעה היא בו בכוח את רגליה, עצמה את עיניה ודמיינה עצמה רצה בו לאין קץ.

"את לא תוכלי ככה עם עיניים עצומות," שמעה קול ילד צלול.

"אני יכולה. אני רצה ככה בדמיון."

"פטר, מה אתה עושה כאן?" שאלה אימא את הקול הצלול.

"אבא שלח אותי להביא אותך. חיפשתי אותך בכל המקומות."

נטע פקחה את עיניה בבת־אחת, מתעוררת מחלום ריצתה ללא רסן בשדה הפתוח, ומולה ניצב ילד חום עם שיער מתולתל ועיניים ביישניות.

"אבא ביקש שתבואי אלינו. יש לנו הרבה חולים ממרוקו שמדברים צרפתית והוא לא מבין מה הם אומרים."

ככה זה עם אימא. היא מכירה את כל האנשים בגלל השפות שהיא יודעת. בייחוד כאן. כולם מבקשים ממנה להסביר אותם מאז שגילו שהיא מבינה מה שהם אומרים. תמיד שאני לבד איתה, בא מישהו ומתחיל לדבר איתה בשפה שאני לא מכירה.

"גם את יכולה לבוא," מצמץ בעיניו פטר נגד האור הצהוב של שדה הסביונים." יש לי בבית הרבה משחקים. נוכל לשחק ביחד."

"יופי," אמרה אימא, "יהיה לך עם מי לשחק כשאני אתרגם לרופא מה החולים אומרים לו."

כשהייתי קטנה לא היו לי חברים. אימא נהגה להשאיר אותי בבית של השכנה ממול, והיא הלכה ללמד אנגלית אנשים עשירים ומפונקים שעידכנו את השפות שלהם לפי האופנה. אני הייתי בוכה כשגיליתי שהיא נעלמה ואחר־כך נרדמת על הכריות הצבעוניות של הספה שהשקיפה לרחוב, לקול שקשוק הכפיות והמזלגות שנשמע מן המטבח הסמוך. כשהתעוררתי, הייתי מנערת מעצמי את השמיכה סרוגה צמר לבן, עומדת על ברכיי, ונשענת על עדן החלון בחיפוש אחר ילדים אחרים שאולי גם הם כמוני מחפשים ילדים לשחק איתם. מידי פעם הייתה השכנה מחייכת אליי מן המטבח, מאושרת שאני שקטה ולא עושה רעש. ככה עד שאימא הגיעה כשהחשיך ושתינו היינו הולכות בשתיקה לבית שלנו התלת־קומתי הסמוך. כל היום הזה לא דיברתי עם אף אחד וחיברתי לי משפטים בבטן ממראה פתיתי השלג שנדבקו בשמשת החלון וממראה ההר שניצב ממול, לפעמים גבוה ולפעמים נמוך מאוד, ונזכרת בטיולים שטיילתי עם הוריי ושני אחיי לאורך שדה שצמחו בו סביונים בקיץ.

הימים ההם טבעו בעיניה מבט שהתרגל לעקוב אחרי חייהם של אנשים אחרים, להתחבר אל נופים רחוקים ולדמיין שהיא משחקת איתם ללא קול, לבד. הרבה זמן לקח לה עד שהבינה שהם אילמים וחסרי קול.

"מה? אין לך משחקים כאן?" שאלתי.

"כאן?" התפלא פטר.

"כן, כאן."

"אילו משחקים?"

"תופסת."

"תופסת?"

"כן, תופסת. אתה רץ אחריי ותופס אותי, ואחר־כך אני רצה אחריך ותופסת אותך, אם אתה תופס אותי."

"זה לא משחק שיש, זה משחק שמשחקים בלי משחק."

"אז בוא נשחק משחק בלי משחק."

"בסדר."

"אבל לא עכשיו. אבא שלך מחכה לנו. בואו." אימא כרגיל לא נתנה לי ללכת לאיבוד.

***

הבית של פטר עמד בודד במרחק שדה ממחנה העולים. שום דבר אחר מלבדו לא נראה מכאן. בדרך הקצרה אליו יד ביד עם אימא ופטר חשה שמשהו נכון מתחיל לקרות. השאון המבוהל של אנשים חסרי בית הרחק ממולדתם הלך ושתק באוזניה. שקט מתוק הסתנן אט ומילא את ליבה. אולי בכל זאת, אפשר יהיה למצוא כאן בית?

ליד הפתח עמדה אישה עם פנים חלקות מאוד ולבנות שלקחה מאיתנו את הנעליים, ניערה אותם ועשתה תנועה עם האצבע על שפתיה שנהלך בשקט. "בואי," אמר לי פטר, כשנעצרתי והבטתי בהתפעלות בבית שהתגלה פה פתאום, באמצע החולות.

"בואי, דרך כאן." פטר הושיט לי את ידו והוביל אותי אל מאחורי הבית, אל דלת מרושתת, דרכה נכנסנו לחדר כמעט ריק. מרצפות חדרו של פטר נראו לה כמו שטיח ולמראה האור הרך שהשקיף מבעד לווילונות הירוקים התעורר בה רצון לישון עד אין סוף.

"יש פה הרבה משחקים," הצביע פטר על ארון עם קופסאות צבעוניות, "באיזה משחק את רוצה לשחק?"

"אני רוצה לישון," אמרתי.

"לישון?"

"כן."

"טוב. בסדר. אפשר כאן לנוח על הספה."

זה היה לי משונה לדבר ככה לבד עם מישהו שהוא לא אימא.

"הנה תשכבי כאן. אני אכסה אותך בשמיכה. את רוצה שאני אספר לך עד שתירדמי סוף קצר של סיפור שאני מאוד אוהב?"

"בסדר," כה נבוכה הייתה מהמחשבה שתמשיך להתנהג כאן לבד, בלי העזרה של אימא, שהיא לא ידעה אם המלים שהיא אומרת הן המלים שלה.

"אני אספר לך עכשיו על השחורה והבלונדינית בהקשר של 'הקלברי פין'? יש שם קטע עם הקלברי פין והכושי שצריך להבריח אותו, למרות שהוא כבר בעצם משוחרר. בכל אופן הכושי אומר לו: 'תהיינה לך שתי נשים. אחת שחורה ואחת צהובה. אחת עשירה ואחת ענייה. כל זה מתרחש כאשר הם חולפים על פני רפסודה שהכושי מגלה שיש שם אדם מת, שמתברר אחר־כך לכושי שזה האבא של הקלברי פין, והוא מסתיר את זה ממנו."

פטר גדול מנטע. אם הוא מדבר ככה, אז הוא בטח כבר בן 12. ואם הוא מספר לה על הסוף הזה שהוא אוהב, זה סימן שהוא חושב שהיא בגיל שלו, או שהיא גדולה מספיק להבין את המחשבות שלו.

"סיפרת את זה למישהו?" שאלה.

"לא. רק לך," ענה בעיניים מחייכות. "חוץ ממך אף אחד לא בא לכאן אף פעם."

"למה?"

"אני לא יודע. אני חושב שזה בגלל שאני לא דומה לילדים בבית־הספר של הקיבוץ."

"במה לא דומה?"

"הם ביחד ואני לחוד."

"למה אתה לא ביחד איתם?"

"כי הם גרים ביחד ולומדים ביחד ואני לומד איתם וגר כאן עם ההורים שלי, לבד."

"אם תגור איתם, תהיה דומה להם?"

"אני חושב שלא. אני לא דומה להם, כי אני באתי מארץ אחרת."

"איזו?"

"הונגריה."

 "גם אני לא נולדתי פה."

"אני יודע."

"אתה יודע? לפי מה?"

"כי כל מי שגר בבית־העולים בא מארץ אחרת. ככה אבא שלי אמר לי."

"גם אתם גרתם בבית־עולים?"

"אנחנו גרנו בהתחלה בקיבוץ הזה עם עולים מהונגריה."

"אז למה לא נשארתם שם?"

"כי אימא שלי לא רגילה לחיות עם עוד משפחות ביחד, ואבא שלי רצה להמשיך במקצוע שלו ולהיות רופא פה כמו בהונגריה, של חולים לא רק ממקום אחד. זה יותר מעניין אותו."

"חבל," הצטערתי. "הם אף פעם לא יידעו כמה יפה אתה מספר סופים של סיפורים שקראת."

"את חושבת שאני מספר יפה?"

"כן, מאוד," נאנחתי. "אני עדיין לא יודעת לקרוא עברית, רק לדבר."

"זה יותר טוב ממני. כשבאתי לארץ ידעתי רק הונגרית."

כל כך הרבה עצב בטון הדיבור של פטר שהפסקתי לשאול אותו שאלות וניסיתי לנחם אותו.

"אתה לא אשם. גם ההורים שלך לא ידעו אז עברית."

"אז מה? התביישתי מאוד. ביום הראשון בבית־הספר בקיבוץ. לא הבנתי אף מלה ויום שלם לא דיברתי."

"זה לא משנה. גם אני מתביישת פה אפילו שאני מדברת עברית עם אימא שלי מאז שנולדתי."

פטר הביט בי בעיניים הכי עצובות שחשבתי שיש ואמר: "את יודעת? ביום הראשון בבית־הספר של הקיבוץ ברחתי מהכיתה עם הספר הקלברי פין תחת בית השחי שלי. הגעתי ברגל עד איזה נחל שהיה רחוק מהקיבוץ ועליתי לצד מעלה הזרם שלו. התחיל להחשיך והייתי על הגדה הצפונית ורציתי לחזור הבייתה, אך לא ראיתי גשר שאפשר לחצות עליו, כמו בבודפשט, אז התפשטתי ולקחתי את הבגדים ביד אחת. עם יד אחת חתרתי במים ואת היד השנייה שהחזיקה בבגדים הרמתי מעל למים. כך שחיתי לצדה השני של הגדה בירקון. התלבשתי ומיהרתי הבייתה. כשהגעתי לפתח הבית חששתי מהוריי, אז ישנתי מתחת לברזנט שהיה ליד המבנה שבו הם גרו ופתאום מצאתי את עצמי בבוקר בבית הורי.

"אולי זה לא קרה?"

"מה לא קרה?"

"אולי אתה מדמיין?"

"אולי. אבל אני בטוח שהייתי בירקון, וששחיתי ושברחתי וחזרתי."

"אה. אז אולי אתה לא מדמיין. אולי זה קרה."

"כן. זה קרה."

למרות העצבות בקולו של פטר, הוא החדיר בי יציבות שידעתי פעם, לפני חודשים ארוכים שבהם ראיתי רק מים וחול בדרך לכאן. בליבי היה געגוע קבוע שחיזק את ההרגשה שמשהו נכון קורה עכשיו.

"את תוכלי לבוא לפה מתי שאת רוצה, ונוכל לשחק." "אני רוצה לישון," חשבתי והתכרבלתי מתחת לשמיכה המשובצת אדום וצהוב. עיניי הלכו ונעצמו והמשבצת הצהובה שנפרשה על ברכי הימנית הלכה וגדלה עד שהפכה לשדה סביונים זעירים נעים ברוח. ילדה עם סרט לבן ושמלת בית־ספר אליאנס אפורה רצה בשביל ארוך שהוביל לים שחור. ילד מתולתל יוצא מבין גליו, ומגיש לה כוס מים צלולים. בעודה מושיטה את ידיה לעבר הכוס, ענן חול כבד שט ביניהם ומסתיר את הילד עם כוס המים. "פטר?" יוצא קול מפיה ומנסה לחדור מבין ענן החול הכבד. "פטר? איפה אתה?" "נטע, אני כאן," ענה לה הקול בתוך הענן. "כאן." גרגירי חול חדרו לעיניה ואילצו אותה לפקוח אותן לרווחה.

***

משפקחתי את עיניי ראיתי מולי את סרוליק, הילד שגר איתנו באוהל עם אבא ואימא שלו. הוא הביט בי במבטו השובב ואמר, "מי זה פטר?" הבטתי סביבי, וראיתי שאני שוכבת על מיטת הברזל באוהל שלנו מכוסה עד צוואר בשמיכת צמר אפורה. "פטר, זה הילד של הרופא," הבטתי סביבי וחיפשתי אותו. "אני לא יודע. אימא שלך הביאה אותך לכאן ישנה וביקשה ממני להשגיח עלייך עד שתתעוררי." סרוליק לא עשה אף פעם מה שביקשו ממנו, והתפלאתי שהוא הסכים לשבת פה מולי ולשמור עליי עד שאתעורר.

"איפה אמא שלי?" השיער של סרוליק היה אדום וכשהיבטתי בו יצא מן אור אדום משערותיו וסינוור את עיניי. "אני לא יודע." שפשף סרוליק את שתי כפות ידיו, כמו תמיד לפני החלטה חשובה, אחר־כך קם מקצה המיטה, הלך לכיוון פתח האוהל ואמר, "זהו אני כבר לא צריך לשמור עלייך. אני הולך לשחק בגולות עם האחים שלך. הם מחכים לי במגרש שליד בית התרבות."

"אתה יכול ללכת," אמרתי בקול של מבוגרים, "אני ילדה גדולה, ואף אחד לא צריך להשגיח עליי."

***

מאז ששיחקתי עם פטר בלי אימא רציתי להיות או לבד בלי אף אחד, או עם פטר. אבל שכחתי מזה. אולי ראיתי אותו מאז עוד הרבה פעמים. בבית שלו, בגינה שליד הגן, בבית־התרבות. אבל לא זכרתי את זה. מה שזכרתי זה שפתאום שני אנשים באו עם משאית גדולה והתחילו לקחת אליי את כל הדברים שלנו שהבאנו איתנו מטורקיה. שני פמוטים. שידה שחורה קטנה. ארבע מזוודות שהיו בהם בגדים, ספרים ושלושה כובעים שהיו של אבא שלי ושל שני האחים שלי. התרגלתי מאז שעזבנו את הבית היפה שלנו באיסטנבול, שאנחנו לא נשארים במקום אחד.

***

"אל תכניסי את הבגדים לארון," אמרה לי אימא בוקר אחד, "שימי אותם בתוך המזוודה שלך." רק עכשיו שמתי לב שחדר השינה היה ריק מרהיטים מלבד אותו ארון שחור וערירי עטור פיתוחים בצורת עלעלי אספסת קטנים, שתמיד שמר לי אמונים כשהייתי נמצאת בחדר השינה ומנסה להירדם.

"את רואה את המזוודה האדומה?" היה טעם של סוד בקולה של אמי. "זאת המזוודה שלך. מעכשיו, תשימי בה כל מה שאת רוצה: סבון, ספרים, כובעים. כל מה שהוא שלך." עוד פעם החליטו החלטות חשובות כשלא הייתי פה, ועוד פעם מספרים לי על זה כשהכול כבר מאורגן. "בואי, אני רוצה להגיד לך משהו," משכה אותי אמי לעבר החלון הרחב שאף הוא היה חשוף וריק. אף פעם קודם לא שמתי לב שהחלון נמתח מהרצפה וכשעמדנו לידו חששתי שניפול ממנו. אבל אמי החזיקה אותי בשתי כתפיי ואמרה לי , "אל תפחדי. בואי. אני רוצה שתסתכלי פעם אחרונה על המקום הזה שאנחנו גרים בו. ומה שאני אומרת לך זה סוד. אל תספרי אותו לאף אחד." "טוב, "הרמתי את מבטי אליה בזהירות, כדי שלא תעזוב אותי ותלך, כמו שהיא עושה תמיד כשהיא עסוקה.

"המקום הזה הוא לא שלנו. הוא של הטורקים." בלבול התפשט בגופי, ככל ששמעתי הקלה בקולה. אנחנו יהודים ואנחנו ניסע הלילה למדינה של יהודים," נשמה אמי ארוכות. אחר התכופפה עמוק על ברכיה, חיבקה אותי בזרועותיה, ודמעות זלגו מעיניה השחורות היפות. השענתי את ראשי על כתפה ושיננתי  בסדר הפוך את המלים המסובכות ששמעתי ממנה, "מדינה של יהודים. אנחנו יהודים. אנחנו ניסע הלילה למדינה שלנו. המקום הזה הוא לא שלנו. הוא של הטורקים." השינון של המלים עזר לי להבין את הקושי שלהן מבעד להתלהבות, הסוד וההרפתקה שאמי הכניסה בהן. "למה היא מספרת לי את כל זה. אני קטנה, בשביל סודות כאלה," חשבתי ומיד כל הרהיטים שנעלמו מהחדר רבצו על שכמי, מבקשים שאקח אותם עמי למדינה הרחוקה של היהודים. "לארץ שלנו קוראים ארץ־ישראל," הגבירה אמי את קולה, ככל שסתמתי את אוזניי בלבי. פיה הלך והתרחב עם כל מלה נוספת. "בלילה נתאסף כל היהודים שגרים כאן ונברח מכאן באונייה. ותזכרי. את צריכה לשמור את זה בסוד. אם זה יתגלה, לא יתנו לנו לצאת מכאן."

 

"טוב," אמרתי "טוב"! והתיישבתי על ברכיה של אמי. החורף כאן היה ארוך ומה שאני זוכרת מכאן, זה אותי יושבת על ספסל מרופד שקראנו לו קַאנָפֶּה, מביטה החוצה לעבר הרחוב, עוקבת אחר פתיתי השלג הנחים באיטיות על גבעת המשחקים ממול. ככה כאן, וככה אצל השכנה מלמעלה שאימי נהגה להשאיר אותי אצלה כל פעם שהלכה ללמד מישהו מהתלמידים העשירים שלה. את הבתים שהיא הראתה לי מלמעלה במבט על השכונה ראיתי פעם ראשונה, וזה לא היה כבר משנה לי, כי אני עם אימא שלי, ואימא שלי מדברת אליי כמו אל ילדה גדולה.

זה היה מבלבל ולכן גם מעיניי זלגו דמעות. העיקר שאני בזרועותיה של אימא ושהיא מחבקת אותי ומדברת אתי.

לא ידעתי אז שאף פעם לא אראה יותר שלג בחורף, או את ההר ממול עטור סביונים בקיץ. לא אשוט עם הוריי בספינה אל בּוּיוּקאָדָה. ולא אשב עוד ליד האח עם ריח הערמונים מתערב בריח של כביסה לבנה ובושם לימונים מתפשט בחדר המרצד אור תנור.